ויקרא תשס"ח

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (א,א).

כתוב במדרש שמשה בחכמתו ידע שלא לבוא לאהל מועד קודם שיקרא אותו ה'. מכאן לומדים שכל תלמיד חכם שאין בו דעה נבילה טובה הימנו (ויקרא רבה א, טו). הנה בלשון הקודש יש שתי מילות חכמה ודעה, ויש לעיין מהו החילוק ביניהם. ואמר רבי אביגדור מיללער זצ"ל שחכמה היא כשאדם יודע את הדבר בלבו אבל אינו מרגישו ומכירו בעולם. אבל דעה היא כשמכיר ומבחין את האמת שבעולם בחוש. אדם שיש בו דעה רואה את יד ה' מנהגת הבריאה כמציאות ממש, כאילו רואה בעיניו.

הגמרא אומרת: דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה, דא קני מה חסר, דא לא קני מה קני (נדרים מא.) ופירש רש"י דקאי על דעת. ור"ל דמי שאין לו אמונה ברורה בחוש, מה איכפת לן בשאר מעשיו ולימודו?

צריכים אנו להרגיל את עצמינו בדברי חז"ל: "אם רואה אדם שיסורין באין עליו, יפשפש במעשיו (ברכות ה ע"א). אם כואב לו בשיניים, יחשוב אולי דברתי דברים אסורים. אם יהודי מתעורר לעשות תשובה ע"י צרות קטנות, ימנעו ממנו צרות גדולות. ואם לא, יצטרך לרמזים גדולים יותר ויותר, עד שיתחיל לפשפש במעשיו ולהבין שהכל בידי ה' ואין שום מקרה בעולם כלל.

"היוסר גוים הלא יוכיח" (תהלים צד,י). ה' מענש רק כדי ללמד מוסר להנשארים ולדורות הבאים. הוא "המלמד אדם דעת" (שם פסוק יא) – כל תכלית כל הצרות והמלחמות אינה אלא כדי ללמד לאדם דעת.

כתוב בפרשת התוכחה "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך, ונשארתם במתי מעט (דברים כח,סא). כאן יש לנו נבואה על כל הצרות והתלאות שנפלו על עמינו מאז ועד עתה. וזהו עיקר בתורה: כל מיני צרות ותלאות הן עונש מה' על שלא שמענו לדברו, ולכן צריכים להשתמש בכל התלאות בתורת מעוררים, לעורר אותנו לתשובה. ולומר "אין אנו מבינים דרכי ה'" ולסמוך על דרך העצלות וחוסר המחשבה, להראות את עצמינו כצדיקים גדולים הבוטחים בה' בלי שום הבנה – הוא סתירה להעיקר הזה. (דרשה בישיבה; פירוש על ספר דברים)