בעקבי הצאן

ויגש תשס"ח

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה (מד,יח).

פרש"י מכאן אתה למד שדבר אליו קשות. הקשו המפרשים הלא יהודה בעצמו הסכים ואמר הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, אלא שיוסף התחסד עמהם לפנים משורת הדין ואמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, ולפי שורת הדין כולם חייבים, וכפרש"י על הפסוק גם עתה כדבריכם כן הוא אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא, שכולכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהן כולם נתפשים. אבל אני אעשה עמכם לפנים משורת הדין וכו' א"כ מדוע עמד נגדו אח"כ לדבר אתו קשות.

וגם הלשון כי כמוך כפרעה צריך ביאור, שיש כאן שתי כ"ף הדמיון, והיה לו לומר כי אתה כפרעה, ולשון כמוך נראה שאיש אחר כמוך.

ונראה לפרש דהנה לכאורה ראוי להבין מה שאמר יוסף חלילה לי מעשות זאת וגו', הלא לפי נימוסי מצרים עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפסים, והוא היה מושל במצרים, הגם שמלך יש בידו לוותר ולעשות חסד נגד הנימוס, אבל לומר חלילה לי מעשות זאת לא יתכן.

ומכאן מוכח שכל התוכחותם היה על פי התורה, שהשיב יוסף על דברי יהודה שאמר הננו עבדים לאדני, חלילה לי מעשות זאת, אע"פ שבנימוסי מצרים המשפט כן, אבל חלילה לי מעשות היפך נימוסי התורה, דלפי דיני התורה אין דיניכם להיות עבדים. אבל מצד שני רצה לקחת את בנימין לעבד ואילו על פי תורה לא היה חייב להיות עבד. ומשפט זה של יוסף על פי דיני התורה לגזילה יחשב, ולכך קם יהודה לטעון נגדו, וכמ"ש בתרגום יונתן ארום מן שעתא דאתינן לוותך, הוות אמר לן מן קדם ה' אנא דחיל, וכדין חזרין דיניך למיהוי מדמיין לריבנוי דפרעה (בשעה שבאנו אליך אמרת לנו את האלקים אני ירא, ועכשיו חוזרים דיניך להיות דומין למלכותו של פרעה). וכן מבואר במדרש רבה וז"ל בנימוסות שלנו כתיב אם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם. והיינו שממה שאמר יוסף חלילה לי וכו' הכיר יהודה ביוסף שיש בו בחינת קדושה, אע"פ שהעלימו מן השמים הכרתו, אמנם ראו כי בדינו של בנימין מתנהג כאיש מצרי שלא על פי תורה לקחת את בנימין לעבד, א"כ הרי פוסח על שתי הסעיפים.

וידועה רעת הפוסחים על שני הסעיפים המראים עצמם ככשרים, ועיין בכלי יקר סוף פרשת כי תצא על הפסוק לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן וגו' שמדבר הפסוק באחד שקרי ואחד אמיתי, והורה שגם הישר נקרא תועבה, לפי שהאבן הישרה גורמת לו לשקול בשקרית, והרי לכך הוא מחזיק הישרה כדי לאמת שקר שלו, לכך גם הישרה תועבה עיי"ש, וכמו כן מי שפוסח על שתי הסעיפים הוא גרוע יותר מעובד עבודה זרה בגלוי, כי על ידי שמתנהג במקצת ככשרים, על ידי זה הוא מסית את בני האדם ומפתה אותם לטעות אחריו וחושבים אותו לצדיק, מה שאין כן העובד עבודה זרה בגלוי אין מי שיטעה בו.

ובזה יתיישב הענין כי מתחלה חשב יהודה שיוסף שר מצרי ע"כ אמר לו הננו עבדים לאדוני גם אנחנו וגו' דהנה ידעו מגזירת הגלות שמוכרחים להיות בגלות אצל אומות העולם וקבלו גזירת הבוי"ת שמו באהבה, אבל אחר שראה את יוסף מדבר כאיש יהודי שומר תורה ומצות ואמר חלילה לי לעשות היפך התורה, ולעומת זאת בדינו של בנימין רצה לדון בדיני מצרים, נמצא שהוא כפוסח על שתי הסעיפים, ועל כן לא קבל יהודה להיות בגלות אצל איש כזה, ועל כן לחם יהודה נגדו לבטל גזירתו.

ומה שאמר כי כמוך כפרעה אפשר להסביר בהקדם מה שפירשתי במאמר הכתוב הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו, והקשה האור החיים הקדוש שהיה לו לומר הנמצא איש אשר רוח אלקים בו כזה, ופירשתי דהנה יוסף היה יודע בשבעים לשון ע"י שבא גבריאל ולמדו כמבואר במדרש, אולם פרעה לא ידע שגבריאל למדו, וחשב שהשיגו ע"י הלימוד בספריהם שכולם מלאים מדרכי עבודה זרה ושאר מדות רעות, ולכך אמר פרעה הנמצא כזה וגו' פירוש איש כזה שיודע שבעים לשון ואעפ"כ יהיה רוח אלקים בו, זה דבר שאי אפשר במצאיות באיש אחר זולתו.

והנה ידוע מה שכתב הרה"ק ר' יוסף יעבץ החסיד בספרו אור החיים על דבר לימוד חכמת הפילוסופיא שמזיק מאוד לאיש היהודי ליפול ברשת המינות וכתב שאם תקשה עלי מהרמב"ם ז"ל, תדע שהרמב"ם היה איש קדוש מרחם, ונעשה לו נס כמי שאוכל נחשים ועקרבים ותהי לו למזון.

והנה יהודה לחם עם יוסף לפי שראה שהוא פוסח על שתי הסעיפים כנ"ל, אבל עדיין היה מסופק במהותו אולי יש בו משורש קדושה, ע"כ לא רצה לומר כי אתה כפרעה, כי הכיר בו שהוא נבדל משאר בני אדם, ואולי נעשו לו נסים שלא נתפס לדרך העקלתון, לכך אמר כי כמוך, פירוש איש אחר שמתנהג כדרכך להיות פוסח על שתי הסעיפים לבסוף נעשה כפרעה, אבל לא רצה לומר לו כי אתה כפרעה לטעם הנ"ל.