בעקבי הצאן

וארא תשס"ח

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים (ו,ז).

בגמרא ברכות לח ע"א יש מחלקת תנאים בפירוש מילת "המוציא" בפסוק זה. רבי נחמיה אומר שהוא לשון עתיד, ומפרש "אתם חייבים לדעת כי אני ה' העתיד להוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. וחכמים אומרים שהוא לשון עבר, ומפרשים אותו בקשר לחלק הראשון של הפסוק: "אקח אתכם לי לעם במעמד הר סיני, ואז תדעו כי ה' הוא שהוציא אתכם מתחת סבלות מצרים."

וממחלקת זו יצאה מחלקת בנוסח הברכה על הלחם. לפי החכמים יש לברך "המוציא לחם מן הארץ" דהיינו שהוציא לחם זה מן הארץ. אבל לפי רבי נחמיה אי אפשר לומר כן, שאז היה הכוונה שעתיד להוציא לחם מן הארץ, והרי לחם זה שהוא אוכל כבר יצא מן הארץ. אלא צריך לומר "מוציא לחם מן הארץ" שהוא בודאי לשון עבר כמו שמוכח בבמדבר כג,כב.

ומספר הש"ס שתלמידי רבי זירא היו משבחים חכם אחד שהוא אדם גדול ובקי בברכות, אמר להם רבי זירא כשיבוא לידכם שלחו אותו לי, כשבא החכם לבית רבי זירא נתן לו לחם לאכול, וברך החכם "מוציא לחם מן הארץ". אמר רבי זירא זה הוא שאומרים עליו אדם גדול הוא ובקי בברכות? בשלמא אם היה אומר "המוציא לחם מן הארץ" היה מלמד לנו פירוש הפסוק וגם פסק ההלכה כחכמים, אבל עכשיו שאמר "מוציא" מה חידש, הרי הכל מודים ש"מוציא" הוא לשון עבר. ומוסיף הש"ס שהחכם עשה כן כדי לצאת ידי כל הדעות.

והקשה האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל מה היתה הטענה על חכם זה? וכי אינו דבר טוב להחמיר ולצאת ידי כל השיטות? וכי הכל חייבים דווקא להקל כדי להורות הלכה?

ותירץ שעיקר ההקפדה היתה כדי ללמד לנו פירוש הפסוק, שהוא יסוד גדול באמונה. והיינו שרק על ידי מעמד הר סיני אנו יודעים שה' הוא שהוציאנו ממצרים ולא אחר. ולכאורה נראה כדבר זר לומר כן, דהא ביציאת מצרים ראו בני ישראל עשר מכות למעלה מן הטבע ונסים הרבה, וגדול מכולם קריעת ים סוף, ומי יראה כל זה ולא יאמין שה' הוא שהוציאם ממצרים? ואם באמת לא האמינו אף לאחר כל הנסים האלה, מה היה יכול להביאם לאמונה?

והרמב"ם תירץ קושיא זה בהלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א וז"ל: משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח, בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים, והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים, משה משה לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת. ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה, עכ"ל.

אם כן מתן תורה בהר סיני היה הראיה היחידה שה' הוא שהוציא את ישראל ממצרים. רק לאחר מתן תורה היה מוכח למעלה משום ספק שה' עשה את כל הנסים האלה, ולא נעשו בשום דרך אחרת. ואף בזמננו אנו צריכים תמיד לזכור שהצלחת איזה דבר אינה ראיה על ישרותה ושהוא מותר על פי תורה ומרוצה להבורא יתברך, כי ההצלחה, אפילו הצלחה גדולה, יכולה לבוא בכמה אופנים, ונסתרים דרכי ה', ואין לנו עסק בנסתרות. אלא כדי לדעת מהו איסור ומהו היתר, צריכים אנו לעיין רק בדבר ה' הנתונה בהר סיני ואז לעולם לא נתעה מן הדרך. וזהו מה שלמדנו מברכת המוציא לחם הארץ. (דברי יואל, ויקרא ע' פב)