בעקבי הצאן

תצוה תשס"ח

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים (כח,ל).

בברכות דף ג ע"ב מסופר שלא היו ישראל יוצאים למלחמה אלא אם כן שאלו באורים ותומים: "מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים." והרמב"ם בהלכות מלכים פ"ה לא הזכיר אורים ותומים אבל דיבר בענין שאלת הסנהדרין, וכתב שם שדווקא במלחמת הרשות צריך להמלך בסנהדרין, אבל במלחמת מצוה לא: "מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד." ואיזו היא מלחמת מצוה, פירש שם בה"א: "זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם."

ולא רק שאין צריך ליטול רשות מסנהדרין ומאורים ותומים, אלא אף בזמן הגלות שאין לנו מלך וסנהדרין כלל יש ענין של מלחמה נגד צר הבא על ישראל, כדאיתא בשולחן ערוך אורח חיים סימן שכ"ט ס"ו: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסק ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא." ופירש המשנה ברורה: ר"ל כשהקול יוצא שרוצים לבוא אעפ"י שלא באו עדיין מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו." ודין זה שייך אפילו בזמן הגלות, שהרי מקורו בעירובין מה ע"א ושם פירשו האמוראים הדין בבבל: "אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא, ותרגומא נהרדעא."

אבל אין זה דומה להמלחמות שעורכים הציונים, מכמה טעמים: א) שם הם נלחמים להגן על המדינה שלהם, לפי שהאומות הנלחמים עליהם אומרים שרוצים להשתלט על הארץ ואינם מכירים בשלטון הציונים. וכיון ששלטון ישראל על ארץ ישראל בזמן הגלות אסור מדין שלש השבועות, נמצא דכל מלחמה להגן על השלטון הזה אסורה. ב) רוב מלחמות הציונים לא היו אפילו להגן על המדינה שלהם, אלא הציונים פתחו במלחמה תחילה והתגרו באומות. ג) השולחן ערוך מדבר בזמן הגלות כשיהודים דרים בתוך איזה אומה, והאויב הוא מאומה אחרת, ואז חייבים היהודים לצאת למלחמה להגן על עירם בתורת חלק מהמדינה שיושבים בה, אבל אסור לישראל בזמן הגלות לערוך מלחמות בתורת עם ישראל מגינים על עצמם נגד האומה שיושבים ביניהם.

ואילו היו היהודים שבארץ ישראל מוותרים על מדינתם וממשיכים לדור בארץ בתנאים שיקבעו האומות שיקבלו השלטון, ואח"כ היו באים אויבים עליהם מצד אחר (לא מהממשלה המושלת על ארץ ישראל) היו מותרים לצאת נגדם בכלי זיין וכדין השולחן ערוך, שהרי לא היתה מלחמה זו להגן על מדינה אלא להגן על נפשות ישראל.