פורים תשס"ח

איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני (מגילת אסתר ב,ה).

מקשה הש"ס שיהודי משמע שבא משבט יהודה, וימיני משמע שבא משבט בנימין. ומתרץ רבי יוחנן שלעולם היה משבט בנימין, ולמה קרא לו יהודי, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי (מגילה יג ע"א). וקשה וכי זו מדריגה כל כך גדולה לכפור בעבודה זרה, הלא כל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין שאין עבודה זרה של עץ ואבן יכול להצילו, ומי בעל השכל שישתחוה למעשי ידיו. והיה לנו לתלות שם יהודי במדה גדולה כמו יראת ה' או אהבת ה'.

והנה במכת ברד במצרים כתוב הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים, ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה (שמות ט,כ-כא). וקשה מה ענין יראת ה' לכאן, וכי ביראת ה' תליא מילתא, הוה ליה למימר הירא את חסרון ממונו, כי הלא כבר ראו שבכל פעם שמשה רבינו התרה בהם בפורענויות, זה שש פעמים עד מכת ברד, באה עליהם המכה כאשר דבר משה, וא"כ בין אם הם יראים מה' בין אם לאו היה להם לאסוף את מקניהם מפני חסרון כיס, ומי שלא עשה כן אין ראוי לו להקרא "אשר לא שם לבו אל דבר ה'" אלא איש שוטה או מטורף שלא איכפת ליה מאבידת ממונו כלל.

ותירץ רבי יוסף יוזל האראוויץ ה"אלטער" מנאווארדאק זצ"ל שאף בדבר שאפשר לראותו בעין השכל וגם על פי דרך הטבע פשוט הדבר, מכל מקום אם ענין זה קשור להאמנת נבואה ודבר ה', מי שאין לו מדרגה מסויימת הנצרכת לכך ביראת ה' לא ידע ולא יבין את זאת. ולכך אם היה איזה חשש אצל המצריים שיפשטו עליהם חיילות של שונאיהם או גזלנים וכדומה, בודאי כל אחד ואחד מהם היה מניס את מקנהו אל הבתים ושומרו בשמירה מעולה, אמנם כיון שענין זה של מכת ברד היה דבר ה' ביד משה רבינו, כל מי שלא היתה בו איזה נקודת יראת ה' (לפי ערך מדריגת המצריים) לא היה יכול להבין את זאת, אע"פ שהוא דבר שכלי וחושי מאד אשר כל קטן מוח היה יכול להכיר, שיהא מאיזה סיבה שיהא, התקיימו כל דברי משה רבינו עד אותה שעה, ובודאי תתקיים גם התראה זו, אלא כיון שסוף כל סוף היה קשור ענין זה עם רצון ה' וגילוי כוחו וגבורתו ומלכותו יתברך בעולם, ודבר ה' בעצמו היה בפי משה רבינו, ושמיעה לדברי נביא היא מצוה רבה וענין של קבלת עול מלכות שמים, לא נתנה הקליפה והטומאה המחיה את המצריים להבין את כל זאת ורק יראי ה' שביניהם הבינו זאת.

ולכן אמרו כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, שאע"פ שהשכל מחייב שאין ממש בעבודה זרה, מ"מ אי אפשר לאדם לכפור בו אלא אם כן יש בו מדה מסויימת של יראת ה'.

והיום אנו רואים זאת בעינינו אצל הרבה מאחינו בני ישראל, מהם גם בני תורה ותלמידי חכמים, הבאים ומתיישבים במדינה הציונית וחושבים שהוא מקום משומר ובטוח לבנות ישיבות וקהלות ולגדל את משפחותם. ואע"פ שגודל הסכנה בארץ ישראל הוא ענין פשוט ומבורר גם על פי דרך הטבע הגשמי של העולם, ואפילו גוים מבינים שהוא מקום הסכנה הגדולה ביותר בעולם, ועל אחת כמה וכמה שבני עם חכם ונבון שלמדו תורה הרבה יבינו כל זאת.

אלא כיון שסוף כל סוף ענין זה של כפירה בציונות הוא עיקר נסיון דורינו, וכל גאולתינו ופדות נפשינו תלויה בעיקר בכך, שאין בן דוד בא עד שתכלה מלכות הזלה מישראל (סנהדרין צח ע"א), ולהודות שמלכות הציונים הוא מקום סכנה נוראה לנפש ולגוף לכל בר ישראל היא מדרגה מסוימת של כפירה באליל הציוני, והאמנה בתורה הקדושה ובשכר ועונש ובדברי הנביאים, לכן אפילו להודות בדבר הנראה לכל בחוש הגשמי הוא ענין קשה וכבד מאד, וצריכים סייעתא דשמיא.