פסח תשס"ח

ונצעק אל ה' אל-הי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ואת לחצנו זו הדחק (הגדה של פסח).

ר' שלמה קלוגער (נפטר שנת תרכ"ט), בפירושו מעשה ידי יוצר על ההגדה, פירש שלא היו ישראל ראויים לגאולה אז, אלא מחמת זעקתם לה' נגאלו קודם הזמן, והעיר שזהו זעקה יותר מדאי ואסור לדעת רש"י, שפירש בכתובות קיא ע"א את השבועה שלא ידחקו את הקץ דהיינו שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי. ותירץ שיש גם שבועה על אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי, וכיון שהמצריים עברו על שבועתם הותר גם לישראל לעבור על שבועתם ולזעוק אל השי"ת.

וכתב האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל שבזה מתורץ קושיא גדולה על רש"י, שאם באמת אסור להתפלל יותר מדאי על קץ הגאולה, למה לא ביארו הפוסקים שיעור הדבר מה נקרא יותר מדאי. וגם לכאורה אנו מתפללים הרבה על הגאולה, ומזכירים אותה הרבה פעמים בתפלתינו שלש פעמים ביום. אבל לפי ר' שלמה קלוגער י"ל ששבועה זו כבר נתבטלה מתחילת הגלות, כי מעולם עברו האומות על שבועתם ושיעבדו את ישראל יותר מדאי, החל מימות הרומיים שהחריבו את ירושלים והרגו בזדון חסידי עליון, ולכן הותר לנו להתפלל כמה שנרצה על הגאולה, ולכן לא טרחו הפוסקים לבאר השיעור כיון שאינו נוגע בזמן הזה.

אבל בודאי השבועה האחרת האוסרת על ישראל שלא לעלות בחומה, כלומר שלא לבוא יחד ביד חזקה לארץ ישראל ולכבשה, אינה תלויה באם ישמרו האומות את שבועתם וכמו שאמרו הציונים. שאם כן הוא כדבריהם, הרי כבר עברו האומות על שבועתם משעת החורבן, וא"כ נתבטלה מאז ואילך השבועה שלא יעלו בחומה, והיאך נחלקו רב יהודה ורבי זירא בכתובות קי ע"ב בשבועה זו אם אוסרת עליית היחיד לארץ ישראל, הא אין השבועה נוהגת כלל. ועוד, הרי אנו אומרים בהגדה של פסח שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, הרי מפורש שבכל דור ודור שיעבדו האומות את ישראל יותר מדאי, ואפילו הכי מצינו שבכל דור הדור הפוסקים כגון הרמב"ם, הריב"ש, הרשב"ש והערוך השולחן הביאו את השבועות ודנו בהם כבהלכה למעשה.

ועוד, הרי ברור שלא הושבעו ישראל לטובת האומות, שהרי לפי דעת היפה קול ושאר מפרשים, השבועה שלא יעלו בחומה קיימת אפילו אם יתנו האומות רשות לישראל לעלות וליסד מלוכה, ועל כרחך שהשבועה לישראל היתה כדי לשמור על מצב הגלות שלנו עד ביאת המשיח המשולח מאת ה' בזמן הרצוי לפניו. והנסיון להביא הקץ בזרוע בשר לפני זמנה הוא נגד מחשבתו של הקב"ה וכמו כפירה יחשב. וא"א להבין את השבועות כעין ברית בין ישראל לאומות העולם, שאם יעברו על שבועתם יהא מותר גם לנו לעבור, אלא השבועה שלא יעלו בחומה היא ענין רוחני לגמרי שאין לו שייכות עם מעשי האומות כלל וכלל.

אבל לענין השבועה שלא ידחקו את הקץ, שלפי רש"י אוסרת תחנונים יותר מדאי, א"א לומר שעבירת השבועה נחשבת כמו כפירה, דאדרבה כל מה שמוסיפין להתפלל ולשפוך לב כמים נוכח פני ה' מרבים יותר באמונה שהכל בידו של הקב"ה ואין עושין שום פעולה אלא מבקשין אך ממנו יתברך, ורק הוא יכול להביא קץ הגלות. לפיכך, כל זמן שהאומות עומדים בשבועתם שלא להכביד עול על ישראל אלא כפי הגזירה הבאה מאתו יתברך שמו ולא יותר, לא רצה הקב"ה שירבו בתחנונים, שזה יהיה נגד גזירתו יתברך אשר הא-להים חשבה לטובה, אבל כשהאומות עוברים על שבועתם בבחירתם הרעה שאין הקב"ה נוטל הבחירה משום אדם, אין לנו אלא לצעוק לפני השי"ת ולהרבות ברחמים ותחנונים, והיא שעמדה לאבותינו ולנו. (ויואל משה מאמר א, סימן עט)

אך עדיין יש להקשות דאף אם האומות עברו על שבועתם למה הותר לנו להתפלל על ביאת המשיח וקץ הגאולה, הלא יכולים להתפלל רק שלא ישתעבדו בנו יותר מדאי, כדי שתוכל גזירת הגלות להמשיך לטובתינו. ועוד קשה שאף אם האומות עברו על שבועתם מתחילת שנות הגלות, אבל הרי אנו רואים שנשמכה הגלות קרוב לאלפיים שנה, ועל כרחך זו היא מחשבת הקב"ה, וא"כ למה מותר להרבות בתחנונים להביא קץ הגלות.

וכל זה יובן כשנראה שתליית השבועות זו בזו מקורה במדרש שיר השירים רבה ב,ז: "רבי יוסי בר חנינא אמר שתי שבועות יש כאן אחת לישראל ואחת לאומות העולם, נשבע לישראל שלא ימרדו עול המלכיות, ונשבע למלכיות שלא יקשו עול על ישראל, שאם מקשים עול על ישראל הן גורמין לקץ לבא שלא בעונתו." ובודאי לא כתוב במדרש זה מה שאומרים הציונים, שאם מקשים עול על ישראל מותר לישראל בעצמם למרוד נגדם ולהביא הקץ שלא בעונתו, רק כתוב שאם מקשים עול על ישראל הקב"ה יביא את הקץ שלא בעונתו. אבל רואים מכאן עיקר גדול: שנקמת הקב"ה באומות על מה ששעבדו את ישראל אינה רק להביא סוף לצרת ישראל, אלא להביא הגאולה השלימה. והדבר צריך טעם.

וטעם הדבר מבואר בפסוקי יחזקאל (לו, כ-כד): "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמול על שם קדשי אשר חללהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר ה' א-להים לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם ה' א-להים בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם." ופירש רש"י (על פסוק כ) שהחילול ה' הוא במה שאמרו הגוים עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו.

ולפי"ז באמת היתה הגאולה צריכה להיות מיד, כדי לתקן חילול שמו יתברך. אבל הקב"ה גזר את הגלות לטובתינו וכך הוא רצונו יתברך ולפיכך מחל על כבוד שמו, עד מדה מסוימת. וכמו שאמרו חז"ל (גיטין נו ע"ב) מי כמוך באלמים ה', שהקב"ה עושה עצמו כאלם ואינו מתקנא על חילול שמו, כדי שתתקיים תועלת הגלות. אבל הוא מזהיר את האומות שאם יקשו עול על ישראל הרבה, החילול ה' תמלא את הסאה ויכריע את תועלת הגלות, ואז יביא הקב"ה את הקץ שלא בעונתו.

לפיכך מיד שעברו האומות על המדה בתחילת הגלות, הותר לישראל להרבות בתחנונים על הגאולה. ולא היה בתחנונים אלה שום סתירה לגזירת הקב"ה, שלעולם אין אנו יודעים שיעור הדברים, ואולי הגיע חילול שמו יתברך לידי כך שמכריע את תועלת הגלות. אבל עכשיו לאחר כמעט אלפיים שנה נתגלה הדבר שלא כן היה, ותועלת הגלות היתה מכרעת. ומ"מ מותר להתפלל לפי שאין אנו יודעים את השיעור.

מי שאין לו אי-מייל יכול לקבל גליון זה כל שבוע בחנם דרך הפאסט. יכתוב נא להאדרעס שבשולי הדף.