בעקבי הצאן

בא תשס"ח

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך (יג,ט).

בגמרא שבת קח ע"א שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה? אמר לו דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מדבר המותר בפיך. אמר לו אלא מעתה על גבי עור נבלות וטרפות אל יכתבו! אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות, אחד הרגו מלך ואחד הרגו איספקליטור, איזה מהן משובח? הוי אומר זה שהרגו מלך. אמר לו אלא מעתה יאכלו! אמר ליה התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה.

ובמדרש רבה פרשת ויקרא על הפסוק הראשון ויקרא אל משה, אמרו חכמים: כל תלמיד חכם שאין בו דעה נבלה טובה הימנו, צא ולמד ממשה רבינו עליו השלום שלא נכנס עד שנקרא שנאמר ויקרא אל משה. והקשה החתם סופר שלש קושיות: א) מה שייך לומר תלמיד חכם שאין בו דעה, אם כן איננו תלמיד חכם. והרי חכם שהוא שוטה אינו חכם. ב) למה נקט דווקא נבלה טובה הימנו? ג) וכי זה צריכים ללמוד ממשה רבינו שלא יכנס בלי קריאה, והא אפילו ההדיוטים יודעים זה, ואם באמת צריכים ללמוד ממשה רבינו, שזו היא מדה גבוהה השייכת למדריגת משה רבינו, אם כן לא שייך לומר מי שאינו כמשה רבינו נבלה טובה הימנו.

ותירץ דבודאי אפילו הדיוטות יודעים שאין ליכנס למלך בלא קריאה וכמו שהיה אצל אחשורוש שכל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אשר לא יקרא אחת דתו להמית, אך המדרש כאן מדבר בתלמיד חכם מופלג וצדיק גדול הראוי לנבואה, ובודאי יש בו חכמה ודעה, אך לענין זה הוא טועה וחושב שמותר לדחוק שתשרה עליו השכינה, ומתוך גודל צערו על שאינו מתנבא חושב כן, וכן מצינו בברוך בן נריה שהתלונן על שלא זכה לנבואה, ואמר יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיה מה,ג).

ועל זה בא הלימוד ממשה רבינו שמלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, ואסור לדחוק בדבר זה, והעונש למי שדוחק יש ללמוד ממה שכתוב בענין השבועה שלא לדחוק את הקץ, שנאמר (שיר השירים ב' ז') השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ואמרו חכמינו ז"ל שילהי כתובות (קי"א ע"א) שהקב"ה השביע את ישראל שלא לדחוק הקץ, ומחוייבים אנחנו רק להזמין עצמנו להיות ראויים להגאל, אבל לא לעורר האהבה ולדחוק הקץ בכח, ואף כאן כל נביא יחיד שראוי להשראת השכינה בכלל שבועה שלא לעורר ולדחוק שתשרה עליו שכינה.

ולפי זה מובן למה אמרו נבילה טובה הימנו, שהנה השבועה הזאת היא גזירה נחרצה "בצבאות או באילות השדה", ולא קנס מיתה סתם, אלא החמיר עליו בטרפות חיות השדה, ואמרו חכמינו ז"ל לענין כתיבת תפילין דנבילה עדיפא מנהרגה בידי אדם, ומכל שכן נטרפה על ידי חיות, ומשל לשנים שנתחייבו מיתה, אחד הרגו מלך, ואחד הרגו אספקליטור. זה שהרגו מלך חשוב טפי, והכי נמי נבילה עדיפא שהרגה מלך, וכנזכר לעיל.

ואם כן זה המעורר אהבה של מעלה גרוע משארי חייבי מיתה בידי שמים שיהרגם מלך, ויהיה טרף כצבאות וכאילות. והן הנה דברי המדרש, שכל תלמיד שאין בו דיעה רוצה לומר תלמיד חכם גדול ומופלג וראוי לרוח הקודש, והוא דוחק לעורר האהבה ואינו לומד ממשה רבינו שלא נכנס בלי קריאה, לכאורה הוא חייב מיתה כדכתיב אחת דתו להמית, אלא שנבלה טובה ממנו, שהוא טרף בפי חיות היער ויהרגו אספקליטור ולא המלך. (דרשות חתם סופר דף קנ"ב דרוש לז' אדר שני פרשת ויקרא תקפ"ו)