בעקבי הצאן

בשלח תשס"ח

ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונתיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו (טז,ז).

פרש"י ז"ל שתרעימו עלינו את הכל את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב, עכ"ל. וקשה דבכל מקום מצינו להיפוך שהערב רב היה תמיד אבן נגד לישראל כמ"ש בחטא העגל שחת עמך, ופירש רש"י הערב רב שקבלת מעצמך הם שחתו והשחיתו, וכן בשאר החטאים הם היו הגורמים, ואיך נעשה כאן התהפכות כל כך שהכלל ישראל הרעימו את הערב רב על משה ואהרן, וכי היו הערב רב צריכין לזה, וגם בלאו הכי היו מושחתין ממקורם הרע.

וא"א לחלוק על פירושו של רש"י, שהרי לשון תלינו הוא לשון הפעיל כמ"ש רש"י בהמשך דבריו, וע"כ שגרמו לאחרים להתלונן, וא"א לומר שדיבר משה אל הערב רב והם גרמו לישראל להתלונן, שהרי הערב רב לא ראו את כבוד ה' שהיו חוץ לעננים, ואיך יאמר להם משה וראיתם את כבוד ה', וגם המן לא ירד להם והם אכלו רק מתמצית המן כמ"ש חז"ל במקום אחר, וגם כתוב בפסוק הקודם ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל וכו' הרי שהיה מדבר אל ישראל ולא אל הערב רב, וא"כ בהכרח שמשה אמר לישראל שהם המלינים את הערב רב, וזה פליאה נשגבה כדלעיל.

והנה כשגזר פרעה שעבוד על ישראל אמרו חז"ל (סוטה יא ע"ב) ג' היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית. וראוי להתבונן א) מדוע באמת ברח יתרו, הלא יתכן שאם היה נשאר שם היה יכול להצטרף עם איוב שהיה צדיק ולהתגבר על עצת בלעם הרשע. ב) קשה על איוב למה שתק על עוולה הנוראה של שעבוד ישראל, דמצינו בפסוקי איוב (כט,יב-יז) שנלחם נגד כל עושה עוולה במסירות נפש, שנאמר כי אמלט עני משוע ויתום ולא עוזר לו, ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנן, עינים הייתי לעור ורגלים לפסח אני, אב אנכי לאביונים וריב לא ידעתי אחקרהו, ואשברה מתלעות עוול ומשניו אשליך טרף. וא"כ איך כאן שתק ולא מיחה כלל. ג) צריך להבין סברת פרעה ויועצי מצרים שהיו רשעים בהחלט ורצו לעשות לישראל רעה בכל יכולתם, איך לקחו להם ליועצים יתרו ואיוב שהיו שניהם צדיקים, הגם שאפשר שלא הכירו את יתרו לצדיק, אבל איוב היה מפורסם לאיש תם וישר ירא אלקים שאינו סובל עולה, ולכל היותר יעלה בידם לרצותו שישתוק ולא ימחה נגדם, מה להם לצרה הזאת ליקח יועצים שיהיו צריכים לפעול אצלם שישתקו, היו יכולים ליקח יועצים שיהיו מדברים כרצונם.

ויתבאר הענין בהקדם דברי הרמב"ן ז"ל על הפסוק הבה נתחכמה לו וזל"ק: לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בעצת המלך הראשון וכו', אבל אמר שיעשו דרך חכמה, שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם וכו', והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך, או שישליכו אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל איש ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר, יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה, וכאשר הותרה רצועת המלך, היו המצריים מחפשים בבתים ומוציאים הילד משם וכו' עכ"ל.

ובזה יובן מה שלקחו להם יועצים צדיקים, כי עי"ז יכלו לחפות על כל מעשיהם הרעים ולתרץ כל רשעתם ולומר הרי צדיקים יושבים במועצת המלכות והסכימו על עצתינו, ומזה שיעכבו על ידם מלגזור גזירות אכזריות לא היו יראים, כי היו בטוחים בכח המלכות שיעלה בידם לגזור ככל העולה על רוחם, וידעו בבירור שלא ימחו היועצים בתוקף כ"כ ולכל היותר ישתקו ולא ידברו כלל, ועכ"פ כלפי חוץ יוכלו לתרץ את מעשיהם במה שצדיקים יושבים בעצתם, וע"כ יתרו שהשיג כוונתם לא רצה לישב במעצתם וברח מהם, שלא רצה לחפות על מעשיהם הרעים, אבל איוב לא השיג את זאת ואולי היה לו חשבון שמוטב יותר לישב במועצתם ולהציל מה דאפשר, אמנם אעפ"כ נחשב לו כל הרשעות שעשו המצריים כאילו הוא היה עושה, ע"י שישב ביניהם ונתחבר להם וחיפה על מעשיהם, וכמו שכתב רבינו יונה ז"ל (אבות פ"א מ"ז) במשנה אל תתחבר לרשע וז"ל שהוא עונש גדול שאין כמותו, כי החטא החמור - פשע בו עשה עבירה אחת, אבל זה בכל העבירות שעושה הרשע יש לו חלק בהם, ונמצא עושה חטאים רבים גדולים ועצומים, ואם ידיו אסורים ולא נהנה בהם, אוי לרשע ואוי לשכינו וכו' ע"כ.

ואפשר שבאמת היה איוב לפעמים מוחה על מעשיהם הרעים, ועיקר עונש שלו היה מפני ישיבתו ביניהם, ומה שאמרו איוב ששתק, הכוונה כי אע"פ שהיה מוחה לפעמים קצת, במה נחשב הוא, כי רוב פעמים היה מוכרח לשתוק מיראת המלכות, ואף אם עיתים רחוקות השמיע קולו במחאה חלושה, אין זה נחשב לכלום דבלא"ה לא היו דבריו נשמעים כלל ונידון כשתיקה, ועיקר החטא הוא מה שישב ביניהם ועל זה הגיע לו עונש הגדול שנדון ביסורים, כי בישיבתו שם נתן חיזוק ואומץ לרשעים לעשות רשעתם מה שלולא זאת לא היה להם חוצפה גדולה כ"כ כמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל.

ועל דרך זה יובן גם ענין התלונה שהיו ישראל מלינים את הערב רב, דבאמת היו תמיד הערב רב אבן נגף לישראל כנ"ל, אולם הם בלבדם לא היו בהם כח לפתות את בני ישראל, כי מי מהכשרים ישמע לעצת הערב רב, ורק ע"י שנמצאו גם מישראל כאלו שהתחברו עמהם עי"ז קבלו חיזוק ואומץ ופנים של חוצפה להסית את ישראל, נמצא אותם שנתחברו אל הערב רב הם היו הגורמים אל התלונה, שעל ידם קבלו הערב רב חיזוק ואומץ, וזולתם לא היו ביכולתם כלל להסית את ישראל, ובפועל היו הערב רב המלינים את ישראל, אבל הכח היה מבני ישראל מאותם שנתחברו אל הערב רב, והם היו עיקר המלינים שעל ידי התחברותם על הערב רב היו מחפים על כל מעשיהם. (דברי יואל, עמוד תמב)