בחקותי תשס"ח

והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי. אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם אל ארץ אויביהם או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם. (כו,מ-מא)

הקשה האור החיים הקדוש ב' קושיות: א) למה צריכים וידוי על עון אבותם? הלא לאחר ששבו מחטאותם שוב אינם מחזיקים עון אבותם בידיהם וממילא אינם נענשים על עון אבותם, וכמ"ש התרגום אונקלוס על שמות כ,ה. ב) לאחר ששבו, למה ילך ה' עמם בקרי ויביא אותם בארץ אויביהם? הלא כבר שבו!

ותירץ שהקב"ה ארך אפיים ואינו חפץ בעונש הרשעים כי אם בשובם מדרכם הרעה, ולכך הוא מחכה להם כמה דורות ומצפה שישובו. ובשנים האחרונות של הבית הראשון, העמיד לישראל אלפי נביאים שהיו מוכיחים את העם, ומזהירים להם על הגלות ושאר העונשים הכתובים בתורה. אך לא שמעו העם בקולם, באמרם הלא אף אבותינו חטאו כמונו ולא הגיע להם כאלה, וא"כ על כרחך אין אלו מעשים רעים כל כך. ואפילו כשהתחילה הפורענות לבוא עליהם, לא רצו להאמין שהוא יד ה' המעניש אותם, אלא אמרו מקרה הוא ממקרי העולם. ולכך כששבו אל הקב"ה כמה שנים לאחר החורבן, הוצרכו להודות על האמת ולומר, "אכן חטאנו ולא היה לנו לתלות את כל אלה במקרה. כל אלה היו עונשים על עוונינו ועון אבותינו, ועל שהיינו מחזיקים בדרכי אבותינו הגיענו כל אלה."

הפסוק השני, "אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם" הוא ג"כ מכלל הוידוי. שכשחרבה ירושלים והלכו ישראל בגולה היו מתלוננים ואומרים, "מה זאת עשה אלקים לנו? ולמה בחר בעונש כזה? אם רצה להביא עלינו עונש, היה לו לייסרנו בעודינו על אדמתינו." וברצונם להראות כאילו כוונתם לשם שמים הוסיפו לטעון: "אם תכלית העונש היא כדי שנעשה תשובה, הרי הגלות תביא הפך התיקון המבוקש, שהרי כשנזרה בארצות נתערב בגוים ונלמד מעשיהם." אבל באמת היה זה הוספת עון על עונם להרהר אחר מידותיו וחכמתו של הקב"ה, ולכך הוצרכו להתודות גם על טעות זה ולומר: "הואיל וחטאנו ואמרנו הכל מקרה, עשה הקב"ה מדה כנגד מדה והביא עלינו עונש הנראה כמקרה דהיינו הגלות."

ועוד כתב האור החיים שהתורה נותנת לנו עוד תשובה על הקושיא למה הוצרכו ישראל לגלות מעל ארצם, קושיא שהיא כלשון האור החיים "הקפדת כל חכם לב". כתוב בפסוק מ"ד: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם." ופירש האור החיים: ואף גם זאת – עוד תשובה על הקושיא – שבזכות היותם בארץ אויביהם, לא כליתי אותם, אלא כליתי את חמתי על הארץ ועי"ז ניצלו ישראל.

וזהו כעין מאי דאיתא במדרש איכה על הפסוק כילה ה' את חמתו (איכה ד,יא), שהקב"ה כילה את חמתו על העצים ועל האבנים של בית המקדש ולא כילה את ישראל. ולכך כתוב (תהלים עט,א) מזמור לאסף אלקים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לאיים. הפרק נקרא מזמור ולא קינה כי על ידי חורבן בית המקדש ניצלו ישראל.

ועוד כתב האור החיים שכשרואה הקב"ה עם עליון בני מלכים שפלים ביד אויביהם, מתעוררים רחמיו ונכבשת מידת הדין ואינו נפרע מהם, ונמצא ששפלותם מצלת אותם מן הפורעניות.

והקשה האדמו"ר מסאטמאר זי"ע (ויואל משה מאמר א' סימן ט"ו) שכאן קרא האור החיים לאלה השואלים על טעם הגלות מעל הארץ "חכמי לב" ואילו מקודם קרא אותם רשעים והצריכם תשובה על ששאלו כן. ותירץ שחכמי הלב יש להם הקפדה על זה והוא מעורר אותם לשאול שאלות אבל בכל זאת מקבלים עליהם גזירת הקב"ה באהבה בין מבינים אותה ובין אינם מבינים, ואילו הרשעים מתוך קושייתם מואסים בגלות ומטיחים דברים כלפי מעלה.

ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של האור החיים הקדוש, שכל דבריו נתקיימו בדורינו: הציונים הצליחו בשנותיהם הראשונות, ומתוך כך סברו שה' אתם. ואפילו היום כשמצבם מתדרדר מיום ליום, אומרים "בודאי אין אנו עושים שום רע, שהרי אבותינו עשו כן ולא נענשו." ומסרבים להאמין שהצרות הבאות עליהם הם עונשים מן השמים, אלא תולים אותן במקרה ושאר סיבות.

ובין כמה שומרי תורה האומרים "אין אנו ח"ו ציונים" אנו שומעים את הטענה שיכולים חצי עם ישראל לדור בארץ ישראל ועדיין נחשב זה לגלות. כמו הרשעים שהזכיר האור החיים, הם טוענים שעונש הגלות יכול להתקיים בעודינו על אדמתינו, ומוסיפים שבאמת טוב יותר להיות בארץ ישראל מלדור בין האומות פן נלמד ממעשיהם. ואינם כחכמי הלב המקבלים את גזירת הבורא באהבה, אלא אדרבה תומכים בהשתלדות הציונים להחזיק מדינה יהודית בזרוע בארץ הקודש. אבל סוף כל סוף יצטרכו האנשים האלה להתודות את עונם ואת עון אבותם, להודות שדרכיהם אינם טובים ושהקב"ה צדק וגזירתו צדק. וסוף כל סוף יראו שהיותינו בגלות בין האומות הוא יסוד קיומינו והזכות הגדול ביותר לעורר את רחמי ה' וישועתו.

מי שאין לו אי-מייל יכול לקבל גליון זה כל שבוע בחנם דרך הפאסט. יכתוב נא להאדרעס שבשולי הדף.