במדבר תשס"ח

ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל. ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. (א,מה-מו)

כתב הרמב"ן בטעם המצוה הזאת למנות את ישראל וז"ל כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (להלן י כט) נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם כל יוצא צבא בישראל, כי המנין מפני צבא המלחמה, עכ"ל.

רבי יששכר שלמה טייכטל ז"ל היה רב בארץ אונגרין, ובשנות הזעם של מלחמת העולם השניה התחיל לתפוס בשיטת הציונות. הספר שכתב, "אם הבנים שמחה", נהיה לאחד מכתבי הקודש של הציונות. הרב טייכטל כותב (עמוד קעו) שכמו שכתב הרמב"ן שהוצרכו ישראל לעשות הכנות לכיבוש הארץ על פי דרך הטבע, כך בזמן הגלות שלנו אנו מחויבים לעשות פעולות והשתדלות להביא הגאולה. והביא ראיה מאגרת הרמב"ם לחכמי מרשילא בענין חכמת החוזים בכוכבים, ששם כתב הרמב"ם שאין ממש בספרים של החוזים בכוכבים, ואין בהם חכמה אלא טיפשות, ואח"כ כתב וז"ל:

וזאת היא שאבדה מלכותינו והחריבה בית מקדשינו והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים וטעו ונהו אחריהם, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהם תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו אותם יועילו להם, ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואוילים, ודאי סכלים ואוילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו ולא יצילו כי תוהו המה הלכו, עכ"ל.

הרי שכתב הרמב"ם שחורבן בית המקדש והגלות היו לפי שלא למדנו מלחמה, וזהו גם כן טעם אריכות גלותינו, לפי שאנו סומכים על הנסים ומסרבים לעשות פעולות להביא הגאולה בעצמינו. ובודאי – כותב הרב טייכטל – אין כוונת הרמב"ם שעתה בגלות היה לנו ללמוד ללחום מלחמה ולכבוש ארצות, דזה אין ביכלתינו כעת מחמת חולשתינו מכח פיזורינו בין האומות, וזה היה שייך בהיותינו יחד בארצינו, וגם אנו מושבעים על זה – שלא נעלה בחומה (כתובות קיא ע"א). אלא כוונתו שיש לנו להשתמש באמצעים הטבעיים שיבואו לידינו, כמו לבקש את המלכים שיטו חסד עלינו להשבית את הגלות מעלינו, ולכבוש את הארץ בקניית כסף. עד כאן דברי ה"אם הבנים שמחה".

בראשית כל אנו צריכים להדגיש שברור מדברים אלה שלא היה הרב טייכטל מתיר את המדינה הציונית שקמה בשנת תש"ח, אילו היה בחיים לראותה. המדינה הוקמה בדרך מלחמה וכיבוש, והרב טייכטל כותב בפירוש שהשבועות הן בתוקף בזמננו והן אוסרות מלחמה וכיבוש. וה"ציונות" שלו מוגבלת לקניית קרקע ובקשת המלכים בדרכי שלום.

ועתה נעיין בדבריו. הנה מפירושו באגרת הרמב"ם יוצאת שיטת אמונה בענין גלות וגאולה משונה לגמרי משיטת כל התורה כולה, כולל כתבי הרמב"ם עצמו. מספרי הנביאים מלכים, ירמיהו ויחזקאל אנו לומדים שחורבן בית ראשון בא בעיקר בעוון עבודה זרה. וכן אמרו חז"ל ביומא ט ע"ב ושם סט ע"ב. וכן אנו אומרים בתפלת מוסף של יו"ט ומפני חטאנו גלינו מארצינו. ובתורה כתוב שהגאולה תבוא לאחר שנקיים "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" (דברים ל,ב). הרמב"ם בהל' תשובה (ז,ה) מביא פסוק זה וכותב עליו, "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין." ופתאום כאן באגרת לחכמי מרשילא כותב הרמב"ם שהגלות באה מפני שלא למדנו מלחמה, ונגאל ממנה רק כאשר נעשה השתדלות להביא הגאולה!

כמובן שאין זה כוונת הרמב"ם כלל, אלא להיפך. בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו ישראל מותרים לעשות השתדלות בדרך הטבע להגן על ארצם, ביחד עם הבטחון בה'. ואכן בטחון בה' היה להם, וכמו שאמרו חז"ל תלו בטחונם בשמים (יומא ט ע"ב). רק חטאם היה בדרך ההשתדלות שבחרו להם. שבמקום להשתדל באופן המותר דהיינו במלחמה, השתדלו באופן האסור דהיינו בעבודה זרה. הרמב"ם משוה חכמת החוזים בכוכבים עם עבודה זרה לפי שבשניהם יש כפירה בשליטת הקב"ה על העולם, ובמקום הקב"ה אומרים שהכוכבים או העבודה זרה שולטים על העולם. והחטא הזה – השתדלות ופעולות אסורות – הוא סיבת הגלות. ועוד כתב שסיבת אריכות גלותינו היא לפי שעדיין יש מישראל המחזיקים בחכמת הכוכבים. ובזמנינו, הציונות היא במקום חכמת הכוכבים, שגם הציונות עושה פעולות טבעיות באופן האסור, ויש בה כפירה בשליטת הקב"ה על ענין הגלות והגאולה, ונמצא שהציונות (לא חסרון הציונות) גורמת אריכות הגלות.

ואם נעיין עוד בדבר נראה שאפילו לשיטת ה"אם הבנים שמחה" בענין השבועות אין מקום לשיטתו שאנו חייבים לעשות פעולות להביא הגאולה. שהנה ראינו שכתב הרב טייכטל שהמלחמה אסורה לנו תחת השבועות, אבל פעולות בדרכי שלום מותרות. ויש להניח שלמד כן מדברי רש"י על כתובות קיא ע"א "ביד חזקה" וכנראה הבין מזה שרק בדרך מלחמה אסור לעלות. ורוב הפוסקים לא פירשו כן בדברי רש"י מכח קושיא פשוטה, שאם השבועה שלא יעלו בחומה אינה אוסרת אלא מלחמה, תיפוק ליה שיש כבר שבועה על זה, שלא ימרדו באומות (עיין יפה קול). אלא פירשו דביד חזקה היינו ברוב עם ואפילו ברשות האומות. אמנם היה פוסק אחד שכתב כפירושו של הרב טייכטל וזהו האבני נזר (יורה דעה סימן תנ"ד ותנ"ו). והאבני נזר כתב שלדעתו (שהעלייה ברשות המלכות מותרת) יש להבין את השבועות בשני אופנים: א) שהשבועה שלא יעלו בחומה היא דומה להשבועה שלא ימרדו באומות, ואם עולים ברשות המלכות אין זה יוצאת מגדרי הגלות. ב) שהשבועה שלא יעלו בחומה אוסרת רק דרך מלחמה לפי שאם יתנו רשות יחשב פקידה מן השמים.

וא"כ ממה נפשך, אם נתינת הרשות צריכה להחשב פקידה מן השמים, איך יעשו ישראל פעולות להשיג נתינת הרשות הזאת, הא א"כ לא יהיה בזה שום סימן מן השמים. ואם נאמר כאופן הראשון שעלייה ברשות מותרת לפי שאינה יוצאת מגדרי הגלות, הרי שאסור לעשות פעולות להביא הגאולה, רק לעשות דברים הנכנסים לגדרי הגלות. ולפ"ז מובן היטב השבועה שלא ידחקו את הקץ, האוסרת לעשות פעולות להביא הקץ, שאפילו לפי האבני נזר אין היתר לעשות פעולות כאלה, לא לפירושו הראשון ולא לפירושו השני.

והואיל והרבה ציונים טועים ותולים עצמם בהיתר האבני נזר, אנו מחוייבים להתיחס לזה כאן, ולגלות על טעותם. הנה בשנת תש"ח החליטו האומות המאוחדות ברוב דעות לתת מדינה להציונים, ואח"כ עזבו הבריטים את הארץ לפני הציונים והערבים ללחום עליה, באופן "כל דאלים גבר". ובאותה מלחמה כבשו להם הציונים חלק גדול מארץ ישראל. ובודאי היתה מלחמה זו "ביד חזקה" לכל הדעות. האו"מ לא היו הבעלים על ארץ ישראל והחלטתם לא היתה יותר מהצעה בעלמא. לא עשו שום דבר להביא את הצעתם לידי קיום – לא הם ולא הבריטים. אולי אפשר לטעון שמלחמה באופן כל דאלים גבר אינה נחשבת למרידה, אבל השבועה שלא יעלו בחומה, אפילו לדעת האבני נזר, אינה אוסרת מרידה דווקא, אלא אוסרת כל לקיחה ביד חזקה, דהיינו כל לקיחה שאינה נתינה ממש בדרכי שלום מהאומה השולטת על הארץ.