כתב רבינו זי"ע בספר ויואל משה מאמר לשון הק= 493;דש סימן כ"ג וז"–= 0; וחם לבי בקרב= 497; בהגיגי מגוד= 00; התמיה העצומה אשר ג= 501; שומרי תורה ומצות בישרא= 00; ותלמידי חכמים אינם מרגישים את חומר העון כי נורא הוא שמניחים ללמוד בבתי ספר לנערים א= 514; לשונם הטמא שקוראים אות= 93; עברית, אשר דין

כתב רבינו זי"ע בספר ויואל משה מאמר לשו= 503; הקודש סימן כ&qu= ot;ג וז"ל וחם לבי בקרבי בהגיג= 97; מגודל התמיה העצומה אשר ג= 501; שומרי תורה ומצות בישרא= 00; ותלמידי חכמ= 97;ם אינם מרגישי= 01; את חומר העון כי נורא הוא ש&#= 1502;ניחים ללמוד בבתי ספר לנערים א= 514; לשונם הטמא שקוראים אות= 93; עברית, אשר דין גרמא בנזקין כמו שכתבתי קצת למעלה והלא מבלעדי כ"ז היאך לא יתבוננו, וכי עדיף מס"ת שכתבו מין שצריך לשרפו עם האזכרות שבו כמבואר בשבת דף קט"ז וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות יסוד= 97; התורה הל' ח הטעם שמצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם, והלא מיירי בס"ת שנכתב כדין ולא חיד= 513; בו המין שום אות או תנועה אלא העתיקו מהס"ת שנתנו הקב"ה בסיני עם האזכרות שבו ואעפ"כ א= 98; בשביל שהוא כתבו צריך לשורפו שלא להניח שם לפעולתו כלל, ומכ"ש בזה הלשון שנתחב= 12; ונתחדש ע"י ה= 02;ינים ומקורו מספריהם המלאים מינו= 14; וכפירה ר"ל שאין ספק שהחיוב לשורפו ולאבדו מן העולם, ובפרט שממשיך גם לספריהם כמ"—= 3; בתנדב"א שכש•= 7;צאו ישראל ממצרי= 01; קבלו עליהם שלא ילמדו לש= 493;ן מצרים כדי של= 488; יביטו עי"ז בספריהם שיש בהם גם דרכי ע"ז, אבל יצרא דע"ז כבר בטלוהו אנשי כנסת הגדולה ושאני מינות דמשכא.

ובפרט שיש בתוך הלשון עצמו כמה דברי מינות. ובהיותי באר= 09; ישראל הראית= 97; להם כמה מלות שאין להם פיר= 493;ש כי אם בכוונה לשם מינות ר"= 00;, וסתם מחשבת מין למינות. ואין להסתפק כי העושאו והמחברו שהי= 92; מושרש כ"כ המינות שהעמיק בו רעיונותיו הטמאים לערב בתוך הלשון דברי מינות. ועלובה עיסה שנחתומה מעי= 91; עליה שהפראפעסאר הגדול שבהם שעשה תולדות הספרות העברית כתב בעצמו שנעשה זה הלשון לנג= 495; בו האדוקים [כי אדוקים נקרא בלשונם שומרי התורה], וגם כתב שהציונים הזקנים אף של= 488; היו אדוקים מ"מ לא הסכימ= 93; לשנות את לשו= 503; הקודש שהיא מסורה ישנה, אלא הצעירים שבהם אמרו שכמו שעושין שינוים בשאר לשונות כמו כ= 503; אפשר לעשות בזה הלשון, וכן הוי שעכשיו בעוה"ר יש גם שומרי תורה ומצות שאין להם אפילו אותו המורא שהיה להציונים הראשונים אף שהיו ג"כ אפי= 11;ורסים, אלא מקבלים באהבה הלשון והשינוים שע= 93;שין שועלים שועלים קטני= 01; מחבלים כרמי= 01; ומביאים הנג= 95; לביתם המועד לנגח רובי רבבות מישרא= 00; להסיתם ולהדיחם מאמונת השי"—= 4; ותורתו באופ= 03; נורא. עכ"ל.

והנה בדורנו ירד ירדנו עד שלא נשאר כי אם מיעוטא דמיעוטא משומרי המצו= 14; בא"י שנזהרי–= 1; מהדיבור בלשון הטמא ש= 500; הציונים, ונתחברו הרב= 92; ספרים קדושי= 01; שיש בהם תערובת מלשונם, אם מעט ואם הרבה, וגם בחוץ לאר= 509; אע"פ שאין נכשלים בדיבור כ"כ מ"מ בכתיבה י= 13; הרבה יראי שמים המכניסים בספריהם או בקונטרסים ואיגרות ופתקאות שכותבים איז= 92; מילות מלשון הציונים, פעמים בשגגה ופעמים בפשיעה, עד שבאנו לידי כ= 498; שכמעט אין אי= 513; יודע להכיר א= 501; איזה מילה הי= 488; מלשון הציונים או מלשון הקודש הטהור שנשתמ= 13;ו בו בכל הדורות, כדי שידע אם ראוי לכותבו או לא. ואפילו אם יכיר שהוא מלשונם לפעמים לא יוכל למצוא דרך אחרת לפר= 513; את מחשבתו, ובע"כ יכתוב מילה טמאה.

והטעם לזה הוא, שבזמנינו נשתנו סדרי העולם ונתחד= 13;ו הרבה דברים ו= 508;עולות ודרכי מחשבה שלא היו עד הנה, וגם נתער&#= 1489;ו ישראל באומו= 14; ובעונותינו הרבים אנו הולכים בדרכיהם וחושבים כמחשבותיהם ובלשונם של ה= 488;ומות, ולכן כשאנו באים לכתוב בלשון הקודש = 488;נו מוכרחים לפר= 13; בו אותם דרכי= 501; ומחשבות שאי= 03; מקורם ממקור טהור מהתורה הקדושה, וקשה מאד לעשות כן בלא להוסיף ע= 500; הלשון. ואיננ= 497; מדבר דווקא בהוספות גמורות דהיינו מילו= 14; שאין להם מקו= 512; בלשון הקודש כלל, אלא אפילו בבנינים חדשים של שרש= 497;ם ישנים, וכמו דתי ותורני ואישי ותארי= 98; ויהדות. והמשתמש במילות כאלו נוטה להשקפת הציונים, שהם אומרים שישראל צריכים להיו= 14; ככל הגויים וכשם שכל לשונות הגויים משתנים לפי ה= 494;מן וממילא לכל מילה בלשון אחת אפשר למצוא מלה בלשון אחרת שמשמעותה שו= 92; לה, כך בלשון הקודש צריכי= 01; אנו לבדות מילות חדשות או בנינים חד= 513;ים כדי שיהיה אפשר לתרגם מלה במלה מלשונות הגו= 97;ים. ועי"ז עשו מלשון הקודש לשון חול, שאי&#= 1504;ה אלא השתדלות להתדמות לכל הגויים.

וידוע מ"ש הרמב"ם במורה נבוכי= 01; והובא ברמב"–= 3; פרשת כי תשא, שהטעם שנקרא לשוננו קדוש הוא לפי שלא ימצאו בו שמו= 514; לאבר הבעילה לזכר או לנקב= 492; ולא לטפה ולשתן ולצוא= 92; רק בכינוי. ונראה לפרש שיטתו יותר, דכל לשון מור= 492; על חייהם ומחשבותיהם של המדברים בה, שאם נמצא לשון שיש בה מילות הרבה לדברים שאינ= 01; נקיים, בידוע שאותו העם שטוף בזימה הוא, ואם אין בה מילות אלו מוכח שעם קדו= 513; ופרוש הוא. ובאמת לשון הקודש היא מן השמים שכל מילה ומילה שיש בה ידועה לנו ע"י נבוא= 92; וכמ"ש החת"ס בפרשת נח, וא"= 499; ממה שאין בה דברים שאינם נקיים אין ראיה על בני ישראל שהיו מדברים בה, שהרי הם לא חידשו הלשון מעצמם רק קבלוה מן השמים. אבל הדבר נעשה להיפך, שהלשו= 503; משפיע על העם, שכיון שיצא לשון הקודש ממחשבתו של הקב"ה שהוא כולו קדוש וטהור ממילא כל זמן שבני ישראל גדרו עצמם ודברו ב= 492; בלא הוספה ושינוי, היו כל מחשבותיה= 01; ודבריהם קדו= 13;ים וטהורים. וכן בזמן הזה אע"= 08; שבטלו חז"ל ה= 91;יבור בלשון הקודש כמו שביאר רבינו בספרו = 502;"מ הכותב בלשון הקודש הרי הו= 488; מטהר מחשבותיו ור= 06;יוניו ע"י שכולם מוגבלים ונכללים בלשון הבורא יתברך. אבל כשהוא משנה הלשון כדי שתהיה שוה עם לשונות הגויים שיש בהם דברים שאינם נקיים ומחשבות של כפירה, הרי כל דבר שיכתוב באותה הלשון יהיה מוגבל ע"י אותה טומאה וכפיר= 92;. וכל זה אפילו אם היו כל השינויים נעשים ע"י שומרי תורה ויראי שמים, כ"ש היום שקמ= 93; פריצי הדור ל= 492;רוס את התורה ועש= 493; שינויים בלשון לתכלי= 14;ם כדי לנגח את האדוקים ולהמשיכם לרעיונם הטמ= 88; שנהיה ככל הגויים.

לכן חגרתי מתני לכתוב ספר שב= 493; ימצא כל אחד תשובה ברורה איזו מילות ה= 503; מלשון הציונים כדי שימנע מלכותבם, וגם להורות לכל אחד איך יפרש את כוונתו בלשון הקודש, כדי שלא ירגי= 513; את עצמו מוכר= 495; להשתמש בלשו= 04;ם הטמאה. ולא כללתי בו הרב= 492; מהבליהם, רק ה&#= 1502;ילות המצויות ביותר בעוה"—= 2; בספרים קדוש= 97;ם שנתחברו בזמנינו. ולא באתי בספר זה לבאר איסור הדיבור בלשו= 03; הקדש בזמן הזה, או ההשתמשות בו למילי דעלמא, וכל ההיזקים הגדולים היוצאים מזה, וכן לא באתי לדבר על השגג= 492; הגדולה שעלת= 92; בזמננו שמלמדים את הבנות דברים של חול בלשון הקודש, ולשון הקודש נעשה ללימוד בפני עצמו חוץ מהספרים הקדושים הנכתבים בו והמלמדות מדברות בה עם התלמידות. שע= 500; כל אלה כבר קדמוני גדול= 97; הדור, ובראשם רבינו זי"ע במאמר לשון הקודש. רק באתי לברר דב= 512; אחד: שהכותב בלשון הקודש במקום הראוי והמותר ידע ליזהר מלהשתמש במי= 00;ות שחידשו הציונים, ויד= 506; מאיזו מילות ליזהר.

ועתה בהקדמה לספר ראיתי לקבוע כמה כללים שע= 500; ידיהם נוכל בעה"י להבחי–= 3; בין טהור לטמא. הנה בתח&#= 1497;לה צריכים אנו לידע שאין לנ= 493; לפסול כל מלה &#= 1513;אין לה מקור בתנ"= 98; או להכשיר כל &#= 1502;לה שיש לה מקור בתנ"ך. והטעם לזה הוא, דהנה הרבה מילות נמצאות במשנ= 92; ובגמרא שאינ= 01; נמצאים בתנ"•= 8;, כגון טלית ואתרוג וגט וכתובה ושטר וחירות, ויש לשאול מאין באו. ועל קצתם נראה שבאו מש= 512;שים בלשון הקודש אבל מ"מ בודא= 97; נשתנה פירוש= 01; ודקדוקן ומי התיר לחז"ל לעשות כן. וי"= 500; כמו שכתב רבינו בפרק י"ז בשם הרד"—= 1; בהקדמתו למכ= 00;ול, שנשכח לשון הקודש ולא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלינו כ"ד ספרי תנ"•= 8; ומילים מועט= 97;ם בדברי המשנה, והרא"ם בפרש—= 4; כי תבוא על הפ&#= 1505;וק ארמי אובד אב= 497; הביאו וכתב עוד שנפסדו מ= 502;נו כמה וכמה ספרים אחרים חוץ מהכ"ד ספרים שבידינו ודברי המשנה שאצלינו היו= 01; הם כדברי המקרא בעצמם מפני שחכמי המשנה קבלו הלשון מפי רואה הספרים הראשונים אש= 12; היו טרם גלותינו ונפסדו ממנו, עכ"ל. ובפרק כ"ח שם הביא מהחת"ס בפרש—= 4; נח דלשון הקודש הוא רק מה שגילה הקב"ה לנביא•= 7;ו, ואם אחר זמן הנביאים נתחדשו פעול= 93;ת ומלאכות ויבואו חז"ל במשנה ובגמר= 88; ויקראו להן שמות איננו לשון הקודש אלא לשון שבד= 493; חכמים. (והחת"= 505; לא דיבר אלא בפעולות שנתחדשו, אבל פשיטא דה"ה דבר שכבר היה מעולם אלא שנקרא בשם חד= 513; כגון אתרוג וגט.) והקשה רבינו עליו מדברי הרד"ק והרא"ם הנ"ל, ותירץ דאותן הספרים שהזכיר הרא"–= 1; היו ספרי הנביאים שלא הוצרכה נבוא= 14;ם לדורות, ואף שלא כתבו נבואתם מ"מ כתבו המילות שנתחדשו בה בשביל לימוד הלשון. והחת"= 05; לא כתב אלא דאיל= 493; היו מחדשים חכמים מילות חדשות לא היה לשון הקודש, אבל באמת לא חידשו שום מי= 500;ות חדשות רק לקח= 493; ממה שקיבלו מרואה הספרי= 01; האלה.

ומ"מ אפילו אם היינו אומרי= 01; דהחת"ס חולק על הרא"ם וס"–= 0; דמילות כגט ואתרוג אינן לשון הקודש, מ"מ פשיטא דאין לימנע מלהשתמש במילות כאלו, &#= 1491;הא כבר השתמשו בהם חכמי המשנה והגמר= 88;. ויותר מזה מצינו שנכנס= 93; הרבה מילות מלשונות אחרות במשנה ובגמרא, כגון אפיקורוס ואפיקומן וכלונסאות ומלוגמא ומטרופולין שהן מלשון יונית. ואדרב= 492; מזה למדנו שאין לשנות לשון הקודש, ולכן במקום שלא מצאו מיל= 492; מפורשת בתנ"•= 8; לאיזה דבר לא חידשו מילה ע"פ כללי הדק= 91;וק וקראו לה לשו= 503; הקודש, אלא השתמשו בלשו= 03; יונית וארמי= 14; ושאר לשונות. ולא באנו בספ= 512; הזה לומר שלא ישתמש אדם במילות שאינ= 03; מלשון הקודש, רק שלא יתדבק לכת הציונים ע"י שישתמש בשינויים שחידשו הם.

וגם אין להכשיר כ= 500; מילה שיש לה מקור בתנ"ך, שהרי הרבה מילות של הציונים באי= 01; מתנ"ך אלא ששינו הפירו= 13; קצת, כגון מילת "אפס" שנמצא בתנ"ך הרבה פעמים ופירושו דבר שאין בו ממש (מצודות ציון ישעיה מ,יז), והם השתמשו ב= 493; בחכמת החשבו= 03; למספר 0. וכן מילת "בגלל" שפירושו כמו מפני, שלא מצינו בתנ"ך שבא אחריו סיפור מעשה, רק שם דבר, וכדכתיב ויברך ה' את בי&= #1514; המצרי בגלל יוסף ולא כתי= 489; בגלל שיוסף היה שם, וכן כי בגלל הדבר הז= 492; יברכך ה' אלקיך, ולא כתיב בגלל שעשית הדבר הזה (ואף שבחו&#= 1502;ש לא מצינו אות ש' לפני התיבה רק בספר קהלת, מ"מ היה יכול לכתוב בגלל אשר, אלא ע"כ דאין בגלל מושך אחריו סיפור מעשה). אבל הציונים משתמשים במילת בגלל במקום because שבענגליש ומוסיפים אחריו אות ש' ברוב פעמים. וכן מילת בטח בתנ"ך היינו שנשען על ה' או על חבירו וסו= 502;ך עליו, אבל הציונים חידשו שבטחו= 03; הוא שימור בנין או עיר או מדינה מפנ= 497; הגנבים והאויבים. וכ= 503; רחוב בתנ"ך הוא מקום גדו= 500; בעיר שיכולי= 01; בני אדם להתאסף שם, כמו רחוב העיר אשר לפנ= 497; שער המלך במגילת אסתר, אבל הציונים חידשו שהוא הדרך שעליו הולכים ממקו= 01; למקום.

ויש מקומות שעשו עוולה גדולה מזו והעיזו למעול בדברי= 01; קדושים להוציאם למילי דעלמא. וכגון מה שקראו לכל טרקלין גדול "אולם" שהוא חלק מבית המקדש, ומה שקראו לעלעקטרא "חשמל" שהוא —= 3;ם מלאך, ומה שקראו לapostroph= e "גרשיים" שהוא אחד מטעמי המקרא, ומה שקראו לסיפור בעלמ= 88; "אגדה" שהוא דברי מוסר של חז"ל, ומה שקוראים למש= 95;ק כשלא גבר צד אחד על השני "תיקו" שהוא ספק בגמרא של= 488; נפשט. ומאלה צריך להתרחק מאד, אבל אפיל&#= 1493; מן הראשונים שאינם כמו אל= 492; צריך להתרחק, שאין ליתן לציונים שליטה על לשוננו לשנו= 14; פירושו למה שרוצים.

ויש מקומות שהציונים הלכו בדקדוק אחר פירוש המ= 497;לה שבתנ"ך אבל הראשונים והאחרונים ל= 88; עשו כן אלא שינו פירוש המילה קצת, וכיון שהמנה= 90; בישראל הוא לשנות פירוש המילה כל מי שישתמש בה בפירוש שבתנ"ך נראה כמתדבק לכת הציונים, ולכ= 503; אפילו אם כוונתו לשם שמים יש לימנ= 506; מזה מפני החשד. וכגון מילת "אכן" שבתנ"ך פירושו כמו באמת וכמו שתרגם אונקל= 93;ס על הפסוק אכן יש ה' במקום הזה בפרשת וי= 510;א. אבל בכל ספרי הראשונים והאחרונים פירושו כמו אבל.

ויש עוד מילות שנמצאים בתנ"ך אלא שחידשו הציו= 04;ים בנינים חדשי= 01; כגון אישי לד= 489;ר הנוגע לאיש ז= 492; בפרט, ושעון למורה שעות, ו&#= 1497;ומי לדבר שנעשה בכל יום, וכן רובם על דרך זה וכמו שנרא= 492; בפנים. (וידעתי שיטענו הטוענים, מה פ&#= 1513;ע אם נאמר מאיש "אישי" ומיום "יומי", וכי כ= 00; בנין בפני עצמו צריך שיהיה ל= 493; מקור? והלא כן מצינו בכל הדורות שעשו בנינים חדשי= 01; בלשון הקודש, כגון "גשמי" ו"רוחני" ו"אנושי" ו"א= יכות" שאינם נמצאי= 01; בתנ"ך או בחז"ל? אבל יש כאן שני חילוקים: האחד, שרוב מילות אלה מקורם בספרי הרמב"ם ובחובות הלבבות, שמתחילה נכת= 89;ו בלשון ערבי ואח"כ נעתקו ללשון הקודש, וגדולי הראשונים כתבו ספריהם בלשון ערבי והזכירו בהם מושגים שמקורם בפילוסופיא של אותה תקופ= 492;, כדי למשוך לב= 501; של אלו שלמדו אותה פילוסופיא וללמדם תורה לפי דרכי מחשבותם. והמתרגמים ר= 10;ו לשמור על סדר הלשון של המחברים ולכ= 98; חידשו דרכים בלשון הקודש להעתיק מלשו= 03; ערבי. ומ"מ לא היה זה רק במילות מועטות. אבל הציונים חיד= 13;ו מילות לאלפי= 01; ורבבות וכול= 03; לתכלית זו, שנ&#= 1493;כל לדבר בלשון הקודש כמו שמ= 491;ברים בשאר לשונות, וכשם שבאנגלית דב= 12; הנעשה בכל יו= 501; נקרא daily כך בעברית נוכל לומר "יומי" וכשם שאומרי= 01; בענגליש da= ily life כך נאמר בעברית "חיי–= 1; יום יומיים" וכשם שאומרי= 01; personal על דבר הנוגע לperson כך בעברית נוכל לומר "אישי" על דב—= 2; הנוגע לאיש. ודבר זה משנה את כל הצורה של הלשון והופכו מלשו= 03; הקודש ללשון חול. ואילו היו אומרים כ= 500; הדברים הלקוחים מלשונות האומות בלשו= 03; האומות ממש, לא היה בזה רעה, שהרי הכל היו יודעים שאין זה לשון הקודש. אבל מכניסים את הדברים לתוך הלשון עצמה וזה מטמא את הלשון, שע"י ז= 492; מהרסים את הגבולים בין קודש לחול וב= 497;ן ישן לחדש. והחילוק השנ= 97; הוא החילוק שהזכיר רבינ= 93; זי"ע שהבאתי דבריו לעיל, שאפילו ספר תורה שכתבו מ= 497;ן ישרף עם האזכרות שבו, שאפילו אם עושים המיני= 01; דבר טוב או דבר שאין עלי= 493; שום טענה, אין לקבלו מהם. וא"כ איך נקב= 00; את השינויים שעשו הציוני= 01; בלשון ונשתמ= 13; בהם בתוך ספר= 497; קודש שלנו, לאמר הלא בכל הדורות עשו שינויים בלשון, הא אינו דומה, דהכא נעשה הדבר ע"י המי= 04;ים, ובפרט שהדבר נעשה כחלק מרעיונם להעמיד מדינ= 92; ולצאת מהגלו= 14; קודם הקץ, שהוא ענין של כפירה בטובת הגלות ומריד= 92; נגד הקב"ה אפ= 97;לו אם היו כל העוסקים בו שומרי תורה ומאמינים.)

וכל דבר או פעולה שנתחדש בזמנינו ולא היה בדורות הקודמים, אין לנו לחדש מיל= 492; בלשון הקודש = 489;שבילו, אלא צריכים אנו או לכתוב מילה באנגלי= 14; או באידיש או בשאר לשונות, או לכתוב בלשון הקודש תכונות הדבר וההשתמשות ב= 93; (וכן צריך לעשות אם כות= 489; ספר שיקראו ב= 493; הדורות הבאי= 01;, דאולי לא יבינו הלע"ז שלנו).

ואם נמצא מילה ישנה שפירוש= 92; אינו ברור כ"= 99;, כגון שנמצא בגמ' או בתנ"ך והמפרשים חלוקים בפיר= 93;שה, אין להשתמש ב= 492; בזמנינו לשו= 01; אחד מפירושי= 92;, דנראה כמתגא= 92; לאמר אני הכרעתי מחלק= 14; ראשונים ומצאתי הפירוש הנכו= 03;. ולכן אין לומ= 512; חליל על מה שקוראים פלו"ט, וורד ע= 500; מה שקוראים רא"ז, ואורז ע= 500; מה שקוראים ריי"ז, שעל כל אלה אין לנו ק&#= 1489;לה ברורה.

ובתוך הספר ובסופו אי"ה נדבר או= 91;ות חוקי הכתיבה למילות של אנגלית ושאר לשונות, וכן שמות אנשים ונשים ומשפחות, שבע= 504;ין זה בעוה"ר הרבה טעו אחר הציונים ששי= 04;ו את חוקי הכתיבה כדי שיראה כל מיל= 492; כאילו היא מלשון הקודש.

ואם ישיב עלי הקורא מאיזה גדול שהשתמש באיזה מילה שפסלתי, לפעמים אין ז= 493; קושיא כגון שבאותה התקופה עדיי= 03; לא נתפשטה לשון הציוני= 01; כ"כ ולא היה נחשב בעיני בני אדם כלשו= 503; שלהם. וכן יש מילות שכתבת= 97; שאין להשתמש בהם בני אדם פשוטים בספר= 97; הלכה או סיפורים, אבל יש גדולים כמ= 493; החזו"א זצ"ל שאפילו באגר= 93;תיהם חזרו אחר צחו= 514; הלשון והשתמשו במילות שאין בני אדם רגילים בהם, ולדידהו נאה ויאה לכותבם, ואפילו לשאר בני אדם אם באו לכתוב לש= 493;ן צח מאיזה טעם שהוא יש מקום להתיר, אבל בעלמא לא. ולפעמים הגדול לא כתב הספר בעצמו ר= 511; תלמידיו כתב= 93; הדברים ששמע= 93; מפיו, או הוסיפו על לשון הספר עד שהיה ברור ויפה בעיניה= 01;.

ובזכות שנפרוש מכת הציונים וגם נשמור על טהר= 514; לשון הקודש המסורה לנו מדור דור, יהי רצון שנזכה במהרה בימינ= 93; לראות בביטו= 00; המדינה שלהם והצלת כל יושביה מן הסכנות הגדולות שנמצאים בה בין ברוחניו= 14; ובין בגשמיו= 14;, ויתן ה' בלב הצ&= #1497;ונים עצמם והנלוי= 01; עליהם לשוב בתשובה שלימ= 92; לפניו ולבטל מדינתם ולא ימרדו עוד באומות אלא יחכו בשלום ובשלוה לביא= 14; המשיח שיבוא בב"א.