ר' עזריה פיגו זצ"ל בספר בינה לעתים, נגד ציונות

העצמית שבכוונות אשר בהזכרת מפלאות תמים דעים, יתברך, בכל ניסי הגאולה הראשונה אנו אומרים תמיד "זכר ליציאת מצרים", הלא היא לחקות בליבנו "אמונת השגחתו יתברך", ולדעת נאמנה כי לא בכוחנו ועוצם ידנו נוכל לצאת מתוך הפיכת הצרות והמאורעות, ולהינצל מעול הגלות אשר על צווארנו בדרך טבע, כי אם על ידי יכולתו המוחלט ברצונו הפשוט, כי חפץ חסד הוא, שאם, חס וחלילה, יעלה בציורנו היות באפשרות לבוא לידי כך על פי המרוץ הטבעי, תישאר המחשבה זו נשחתת והיא לא תצלח. (בינה לעתים עת צאת, דרוש כ"ד)

בני ישראל רצו להקדים הקץ ולשאול מלך קודם השעה המתוקנת לכך, היה נגד השגחתו ית'

הגאון רבי עזריה פיגו ז"ל בעל הגידולי תרומה והבינה לעתים

...על דרך מה שאמר הנביא שמואל [ש"א יב, יז]: הלוא קציר חיטים היום, אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. ודעו וראו כי רעתכם רבה, אשר עשיתם, בעיני ה', לשאול לכם מלך.

וראוי להתבונן: מה ראה הנביא לתת מופת זה של מטר מזולתו. ונדקדק לשון זה: "כי רעתכם רבה, אשר עשיתם, בעיני ה'" - והיה נראה יותר צודק לומר: ודעו וראו כי בעיני ה' רעתכם רבה אשר עשיתם לשאול וגו'.

ואחשוב, כי שמואל רצה לרמוז להם עצמות חטאם מה היה, לשלא יאמרו: מה פשענו ומה חטאתנו? אחרי אשר שימת המלך היא אחת ממצוות התורה, ומאותן השלוש אשר נצטוו ישראל בכניסתן לארץ [סנהדרין כף], כאשר האריכו בזה קדמאי ובתראי. והמתיישב על הלב מאוד הוא מה שכתב הרמב"ן, ז"ל [בראשית מט, י], כי אין ספק שהמלך הוא ראוי והגון לישראל, ומאז, בחר ה' בשבט יהודה לך, כאשר הנתנבא הזקן: "לא יסור שבט מיהודה" [בראשית, שם]. אבל היה צריך שיהיה זה בזמנו הנאות, כשתגיע השעה המתוקנת לכך, שהיא אחרי כלות זמן הגויים שהיו ראויים למלוך לפני מלוך מלך בישראל, באופן תתעכל הקליפה ותתקשט ביני וביני מלכות בית דוד, שאין מלכות נוגעת בחברתה [ברכות מח:]. אבל הם שאלוהו שלא בזמנו ורצו להקדים את הקץ, ואכלוהו בוסר ופגה, ובמקום מלכות השבט הנבחר האמיתי, הוצרך להיכנס שאול, ע"ה, משבט אחרון שבשבטים. וכיון שישראל נכנסו בגבול האומות, גרמו שגם האומות היה להן מקום להיכנס בגבול ישראל בעת מלוכתם האמיתית, מה שאולי לא היה אומה ולשון שולטת בהם, אילו היו ממתינים לבקש המלך בעיתו ובזמנו.

... באופן ששאלת המלך היא הגונה ורצויה בהיותה בזמן הראוי, אבל כשהיא שלא בזמנה, נמצאת שאלה שלא כהוגן, ואינה אלא לסימן קללה, חלילה. והרי זה ממש כעין שאלת הגשמים, אשר בעתם הם גשמי רצון ברכה ונדבה, ושואלים אותם בזמנם, אבל בימות הקיץ אין שואלים הגשמים, ואם שאל מחזירים אותו [תענית ג:], כי לא לרצון יהיו.

והוא המכוון לנביא, ע"ה, באמרו [ש"א יב, יז]: הלוא קציר חיטים היום וגו'.

כאילו יאמר: הלא תדעו כי שאלתכם המלך בעת ובעונה הזאת שלא בזמנה, הוא דומה לשאלה שאני אשאל עתה קולות ומטר בזמן קציר חיטים, אשר לא תאות שאלה כזאת אלא להלן בזמן החורף, שאז היתה שאלה הגונה. כן, גם כן, אתם: אילו הייתם ממתינים לשאול המלך בזמנו, היה דבר רצוי לפניו, יתברך, וטוב לכם, ועתה, בהיותכם מזהירים להקדים, לשאול אותו שלא בעונתו, הסכלתם עשוה, כי בזה הוא כאילו אתם מטילים, חלילה, איזה דופי או מום בהשגחתו יתברך. וזה הוא "כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה'" וגו' - כלומר, אתם עושים רעה גדולה בענין עיני המשוטטות ומשגיחות תמיד [ראה זכריה ד, י, דה"ב טז, ט], על דרך "אשר ה' אלהיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלהיך בה" וגו' [דברים יא, יב], ש"עיני ה'" - כינוי אל ההשגחה. ובהיותכם שואלים מלך, אתם עושים רעה גדולה בעניין השגחה זאת, כאילו אין עין של מעלה רואה, חס ושלום, ושלכן תצטרכו אל הנהגת המלך. (בינה לעתים עת צאת, דרוש כ"ד)